<h1>ספר החינוך מצוה תקי"ז</h1>
<h2>דף פט.</h2>
שנמנענו שלא להתנבא בשקר, כלומר שלא יאמר שום אדם שנאמרו לו דברים בנבואה מהשם והשם לא אמרם, וכן בכלל הלאו אפילו אם יאמר דברים שנאמרו בנבואה לזולתו ויאמר בשקר שהוא נצטוה לאומרן, ועל זה נאמר [דברים י"ח] אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר וגומר, וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין [פ"ט ע"א], אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע, את אשר לא צויתיו הוא לא צויתיו אבל לחבירו צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו. משרשי המצוה לפי שיהיה בזה חרבן גדול ורעה רבה בדתנו המקודשת והשלימה כי עקר האמת מבלי סיג המגיע אצל בני אדם הוא על ידי הנביאים, והתורה תצונו להאמין בהם וללכת אחר עצתם הנכונה ודעתם השלם, ועל כן במקום בני בליעל לאמר דברים שלא צוום השם יוציאו לעז בנבואה שהיא העקר הגדול אשר בינינו עם הקודש ויפקפק בסבתם לב כל העם אף בנביאי האמת. ואם יאמר אדם גם כן מה שנצטוה אדם אחר עליו יש בזה חרבה גדולה, כי האיש הזה באומרו שהוא נביא ונצטוה בזה ונראה דבריו מתקיימין כדברי נביאי האמת נחזיק אותו כאיש אלהים קדוש שליח האל ונאמין אליו ונקח ראייה בכל הנהגותיו ממעשיו, ואולי אחר שאין זכותו וענינו גדול להיות הוא שליח באותה נבואה שאמר איננו ראוי לסמוך בו בכל אשר יעשה ויאמר ויטעה ההמון בלכתם אחר עצתו. דיני המצוה קצרים והם בסנהדרין [פרק הנחנקין]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה וניבא בשקר, כלומר שהגיד דברים בשם האל שלא אמר לו האל, וכן המתנבא מה שאמר האל לחבירו ולא לו, חייב מיתה ומיתתו היא בחנק, שנאמר על זה ומת הנביא ההוא, ואמרו זכרונם לברכה [שם נ"ב ע"ב] שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
